לחלק את המשאבים למי שאין לה
אתמול הציגה הקשת הדמוקרטית המזרחית לוועדת המשנה של מינהל מקרקעי ישראל את עמדתה בנושא הנחלות הפנויות במושבים והשאיפה של משרד החקלאות לחלק אותן חינם – לחברים מהמגזר החקלאי. עמדתנו הייתה כי אם מחליטה המדינה לחלק משהו בחינם לאזרחיה, כדאי שהדבר ייעשה על פי עקרונות הצדק החלוקתי, ומה שצריך להנחותה היא השאיפה לשוויון וגם מושג ההעדפה המתקנת. במילים פשוטות, אם המדינה מחלקת חינם את המשאב הכי יקר שלה, כדאי שתתחיל עם אלו המוחלשים ביותר.
עמדה כזאת, אם היו מאמצים אותה, הייתה יכולה להנחות את המדינה לחלק קרקע לתושבי בית שאן שפונו מדירות הדיור הציבורי שלהן עקב אי תשלום, כאשר "פונו" היא מילה מכובסת לעובדה שהם פשוט נזרקו לרחוב לפני מספר ימים. הורים וילדים, פשוט ברחובות. משום מה כאשר מגיעים לתושביה של ערי הפיתוח הקמצנות מתחילה להתפשט במערכת. תהליך ההתנכרות הזה שעובר על השלטון מתרחש מאחר ותושבי ערי הפיתוח והפריפריה מעולם לא נחשבו לאזרחים שהמדינה חפצה ביקרם.
כאשר המערכת פנתה לפני כשבוע "לטפל" בתושביו הבדואים של הכפר אל עקריב, שבנגב, הקמצנות הפכה לאלימה אף יותר. הכפר נהרס בהשקעה כספית גדולה תוך עקירת עצים, השמדת יובלים והריסות בתים ותוך התעלמות ברורה מעקרונות הצדק החלוקתי וכן גם מעקרונות של צדק היסטורי. כל זה לא היה קורה אם המדינה הייתה חושבת שהבדואים הם תושבים שהיא רוצה את טובתם ודואגת להם ולמשפחותיהם.
גם בעירנו מנסים לשמור מכל משמר מרחק מעקרונות של צדק חלוקתי, אפילו כאשר הנהלת העירייה מחליטה להשקיע בדיור בר השגה, היא עושה זאת על פי הגדרותיה המיוחדות של דיור בר השגה. אחרי שבודקים את הפרטים מגלים שבעצם מה שמנסים להשיג זה צעירים יאפים עשירים עם משכורות הייטק מפוצצות שימלאו את הדירות שייבנו בעיר. עקרון הצדק העירוני התל אביבי מדבר על זה שחס וחלילה לא יגיעו תושבים לא אמידים או רחמנא ליצלן עניים.
בכפר שלם ויפו כבר מיישמים את עקרונות הגירוש החלוקתי, שזאת המצאה ישראלית תל אביבית חדשנית שבעצם מניחה כי תושבי האזורים האלו ירגישו בבית כאשר יעברו לעיר אחרת, אם אפשר רמלה. וכדי שיבינו העירייה וחלמיש יסייעו להם להבין את הרמז ואולי אף יארגנו להם הסעה מרוכזת.
מדינת ישראל כבר שנים מייבשת את חוק הדיור הציבורי ומונעת בנייה של דירות ציבוריות חדשות. העובדה שממשלת ישראל קוברת את האפשרות לגור בדירות הציבוריות מצביעה על כך שהיא בעצם מאוד הייתה שמחה לקבור בדרך גם את התושבים שזקוקים לאותו דיור ציבורי. כן, ציבור עני, פריפריאלי ועירוני. אולי אפשר לקרוא לאותו ציבור בן חורג או בן לא ממשיך.
יש בעלי בית במדינת ישראל ויש דמות של הישראלי ה"נכון" שצריך להמשיך וליישב את המדינה ולכן כאשר יש הטבה קרקעית מפליגה היא מועברת בטבעיות לאותם חשודים מיידיים, לאותם בנים יקרים. ממשיכים. הבנים החורגים או הבנות החורגות, שנאלצים להתחנן לדיור ציבורי, למשכנתאות ענקיות ולסיוע מדינה ויכולים להמשיך ולהתחנן ולבקש בגרון ניחר להכיר בהם כחלק מהמשפחה.
העובדה המצערת היא כי כנראה גם אם ועדת המשנה תאמץ את עמדתנו ותחליט לחלק את הנחלות על בסיס קריטריונים שקופים של שוויון וצדק חלוקתי - מדיניות האפליה קיימת גם היום ומנחה את המדינה וזאת למרות בג"צ, הקשת ולמרות חוק הדיור הציבורי.
פורסם לראשונה במיינט: http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3930656,00.html
